7 השנים הטובות

ישראלי באמריקה/אייל בר-כתבה שביעית בסדרה

גידי, דני וחברים
מהו ישראלי באמריקה? כמה שנים לאחר הגיעך ליבשת אמריקה אתה הופך לבן המקום?
על פניו, קיבלת את הגרין-קארד או האזרחות, אתה אמור להרגיש אמריקאי בעצם, ההפך הוא הנכון.
רוב הישראלים באמריקה (כחצי מיליון עפ"י הערכות שונות) עדיין נוהרים למסעדה הישראלית, למכולת עם המצרכים מישראל, לחנות הספרים והתקליטים בעברית, ובעיקר יתייצבו כולם לארוע החודשי כדי להנות מערב ישראלי. מירב הישראלים פזורים בערים הגדולות-ניו יורק, לוס אנג'לס, מיאמי-ובמרכזים סטודנטיאלים ובטחוניים כמו וושינגטון, סן פרנסיסקו, שיקאגו ובוסטון-בה התרחש הסיפור הבא:

בחודש שעבר התקיים ברחבי ארה"ב סיבוב ההופעות של גידי (גוב), דני (סנדרסון), וחברים (מזי כהן, אלון אולארצ'יק ואפרים שמיר). סיבוב ההופעות כלל את ניו יורק, לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו, מיאמי והסתיים בבוסטון.
בהכירי את חברי הלהקה, עליתי להיפרד מהם בהופעתם האחרונה.

נכנסתי לרכב, שמתי דיסק (ישראלי, כמובן) יצאתי לדרך בת ה- 3 שעות מניו יורק לבוסטון.
ההופעה נערכה במרכז הכנסים של בוסטון, מקום מקסים על המים. החניתי את הרכב בחניה ויצאתי לכיוון אולם ההופעות.
כבר ביציאה מהחניון שמעתי צרחות אימים עד לב השמיים, ובצומת הכבישים שמול הכניסה להופעה התגלתה לעיני תמונה סוריאליסטית לחלוטין: ארבע פינות הרחוב היו מאוישות בארבע קבוצות אנשים:
הפלסטינאים - קבוצה בת כ- 20-30 איש, מצויידים ברכב שטח גבוה, מגהפון צרחני ושלטים הקוראים לישראל לצאת מהשטחים ולהפסיק את הכיבוש.
על מכסה המנוע עמדה בחורה אמריקאית נאה למראה, פניה עטופות כאפייה, וחתכה את אויר בוסטון בצרחות אימים קצובות נגד הישראלים "הרוצחים", במימון אמריקאי, את בני עמה בפלסטין. ניסיתי להתקרב, אך הזעפת הפנים הספיקה לי והעדפתי להתרחק.
גלוחי הראש - אל החבורה השנייה אפילו לא ניסיתי להתקרב.
הקבוצה הקטנה ביותר במספר, 6 גלוחי ראש בעלי שרירים, ראשים מבהיקים וחולצות ללא שרוולים החושפות גוף שרירי ומוצק, מכוסה לרוב בכתובות קעקע ועל גב החולצה, הכיתוב: "גאווה לבנה". השישה שבאו להפגין נגד האירוע של "היהודים הנאלחים" עמדו בפינתם בשקט מוחלט ובמבוכה בולטת לעין.
ברור היה שהם אובדי עצות. מצד אחד באו להפגין נגד היהודים מצד שני לא יכלו להתגבר על צרחותיה של הפלסטינאית ממול, ומצד שלישי היו שמחים גם לזרוק אותה לים עם כל קבוצות המיעוט שמולם.
החרדים - הקבוצה הבינונית של לובשי שחורים, אשר התמקדו בעיקר בספרים שבידם ובקצב התנועות האחיד-לפנים ולאחור-על פי הקראת התפילה. אחד מהם נשא שלט המגדף את הציונים הכופרים הישראלים אשר השתלטו על ארץ הקודש. להזכירכם, אנחנו בבוסטון-לך תבין.
קבוצת היהודים - היתה הגדולה מכולן. לא היה שם ישראלי אחד. אחד מהם צועק מדי פעם "תתבישו לכם" לכיוון החרדים. חובש כיפה אחד, נראה כבן עקיבא, נשא כתובת של "ישראל לישראלים" וכאשר עברתי ביניהם, שמתי לב שהשיחות ביניהם נסבו בעיקר על הקפה , על "מי מחליף את מי" ו"מה אוכלים בצהריים". מעין רוטינה קבועה, כמעט פיקניק.

דווקא הייתי מרוצה שלא מצאתי ישראלי אחד מפגין בחוץ. אולי בגלל שכולם היו בפנים, צפו בהופעה (האדירה כשלעצמה) של גידי גוב ודני סנדרסון. אולי בגלל שכרגיל-קשה להוציא את הישראלים להפגין.
את ארבע קבוצות המפגינים הקיפו יותר שוטרים מכל המפגינים ביחד. מכוניות פטרול, כלבי גישוש, עשרות אופנועים משטרתיים, שני סוסים ופרשי משטרה, דאגו שהאוירה לא תתחמם ושהתמונה תישאר רגועה. לפחות עד שיגיעו מצלמות הטלוויזיה...

ההופעה הייתה אכן מצויינת, אבל בדרך הביתה חשבתי על שני דברים בעיקר: חשבתי בפעם המאה, כיצד סכסוך קטן במזרח התיכון במרחק כה גדול מארה"ב העצומה, מלבה כזו איבה, מעסיק כל כך הרבה כוח-אדם ועוצמות שנאה, תחנות טלויזיה, עיתונים ומשפיע על החלטות המעצמה הגדולה בעולם.
הסכסוך הזה העסיק ביום ראשון שלו ורגוע את משטרת בוסטון-שבניגוד ל"טבח של בוסטון" (ההפגנה שהפכה לפני 230 שנים-לזרז של מלחמת העצמאות האמריקאית) לא לקחה סיכונים וגייסה כוחות ביטחון מיוחדים לוודא שדבר לא ייצא משליטה.
בנוסף לזה חשבתי על העם הערבי, המיוצג כה עלובות. חשבתי על הפלסטינאית "המסכנה" אשר עמדה על ג'יפ "שברולט" אמריקאי, לבושה במכנסי ג'ינס "ליוויס" (שיוצרו ע"י אמריקאי-יהודי בשם לוי שטראוס) זועקת לתוך מגה פון של GE ג'נרל אלקטריק - מתחת לשלט שהוכן בחופזה בענק "הציוד המשרדי-"קינקו", הפתוח 24 שעות לרשות הציבור המודרני. הפלסטינאית הזו, הנהנית כל -כך ממנעמי המערב ומחופש הביטוי שלו-לבטח אינה מייצגת את האומללים ברמאללה.

החלפתי את הדיסק הישראלי בדיסק של ג'ון לנון, "דמיינו שאין עבור מה להרוג או להיהרג ויצאתי לאוטוסטרדה לניו יורק"
יום יבוא!

אייל בר,
נשיא החברה